שלום לכולם, וברוכים הבאים לפריוויו יום שלישי נוסף. איזה כיף שהפלייאוף הגיע. החג של כל אוהדי הכדורסל בכלל ושלנו, אוהדי ה-NBA וקוראי הופס בפרט. אחרי שעברנו כבר סיבוב שלם של משחקים, אני יכול להגיד שאותי באופן אישי הוא ממש לא מאכזב. הסדרות המותחות, הקצב שעלה מהעונה הרגילה, הכוכבים שהגיעו או לא הגיעו. נהדר. עם כל עליית הקצב, נראה שגם אנחנו באתר העלנו קצב. וכמו שהדחיפות בצבע מופיעות בתדירות גבוהה יותר, כך אני מרגיש שהרוחות מתלהטות בתגובות והפוסטים לעתים תכופות יותר והתגובות חורגות מגבולות הנעים פעמים רבות.

לכן, אבקש, באופן אישי – בלי קשר בכלל לצוות כולו – לנסות ולהשתדל לזכור שאנחנו כאן בגלל הכדורסל ושזה הזמן הטוב ביותר בעבור אוהדי הכדורסל (אולי לעבודה והלימודים זה לא תורם) ולדעתי עדיף להעביר אותו עם מעט התנגחויות. כמה דברים שאני חושב שחשובים בכדי לשמור על אווירה נעימה יותר: התייחסות לגופו של עניין ולא לגופו של כותב – כמו שהרמב"ם כותב בהקדמתו למסכת אבות שזכיתי ללמוד ("שמונה פרקים") – "שמע את האמת מפי אמרה". שנית, להשאיר את הדיונים בתחום הכדורסל. הפלטפורמה הזו נועדה לכך, ואני מאמין שזה יתרום בהרבה אם נעסוק בכדורסל ולא בדברים אחרים. אפשר להחליף מיילים ולעשות דיון במייל. ובכלל, לזכור שיש אדם בצד השני מאחורי המקלדת. החוק הקבוע בקשר לדרך ארץ באינטרנט מבחינתי, הוא לא לכתוב משהו שלא היית מעיז להגיד פנים מול פנים.

אז כפי שאמרתי, מדובר על פלייאוף לוהט, ושני משחקים לוהטים מצפים לנו גם הערב, כשהבונוס הוא ששניהם משודרים בערוץ הספורט. המנה הראשונה מתחילה ב-3 בלילה עם קליבלנד נגד טורונטו, כשב-5:30 הווריורס מארחים את הפליקאנס בחזרתו הפוטנציאלית של סטף קארי אל הליינאפ.

בואו נתחיל:

3:00 טורונטו ראפטורס (1) – קליבלנד קאבלירס (4) – 0-0 בסדרה

כשהייתי ילד צעיר (יותר), מאוד אהבתי לשחק בחוץ. כל משחק שהיה משוחק בבית ספר – מתופסת פשוטה עד למשחקים ממוצאים של מורים לספורט, כשבתווך כמובן נמצאים כל משחקי הכדור האהובים עלי במיוחד –  הייתי מיד רץ להשתתף בו. כל דבר שכלול בו ריצה ותחרותיות – קאונט מי אין. הייתי נשאר גם לשחק אחרי שעות בית הספר עד שהמשחק היה מסתיים. אחד מהמשחקים הזכורים לי ביותר מהרשימה, היה המשחק שנקרא "הדוב הגדול". לא ארחיב לכם על המשחק – למרות שאני רוצה להאמין שרובכם מכירים אותו – אבל אסביר קטע מסוים במשחק. בתחילת כל "תור" של המשחק, מתנהל דיאלוג כזה בין התופסים לבורחים: "מי מפחד מהדוב הגדול?" "אף אחד" "ואם הוא יבוא?" "שיבוא" ואם הוא יטרוף? "שיטרוף". 

זה אחד מאותם המשחקים, שהתופסים תמיד מנצחים. עד שהם לא מסיימים לתפוס את כל הבורחים (או שהצלצול שקורא להיכנס לכיתה מושמע) המשחק לא נגמר. למה אני מספר לכם את כל זה? משהו באיך שהמשחק מתנהל ובדיאלוג הזה בפרט, הזכיר לי את היחסים של לברון עם המזרח. גם כשהקבוצות מצהירות שאינן מפחדות מלברון, שיבוא ושיטרוף, הוא בסופו של דבר, מנצח. משך 7 שנים רצופות, הוא מתעלל במזרח וגם כשנראה שקבוצה תוכל להדיחו, זה נגמר בהעפלה נוספת של "הדוב הגדול" לגמר הליגה.

למרות שלא הייתי בתקופתו של ג'ורדן, וגם את השיא של קובי – למשל – די פספסתי, אני מרשה לעצמי להגיד שכוח ההרתעה של ג'יימס – זה שלא נותן לי בכלל ספק על מי להמר במשחק 7, גם אם היו נותנים לאינדיאנה להתחיל ב-10 הפרש – משתווה רק לזה של מייקל. בהיסטורית הכדורסל. לדעתי, בכדי לעבור את הקבוצה של לברון יש שתי אפשרויות; או להיות קבוצה עדיפה על קבוצתו של ג'יימס באופן משמעותי ביותר, או להסתכל ללברון בלבן של העיניים. להאמין בכל פוזשן הגנתי כשהוא חודר לסל ובכל פוזשן התקפי שהשד לא נורא כל כך.

האם טורונטו מסוגלת לעשות את הדרך השנייה? הראפטורס, גם אם קבוצה שלמה יותר וחזקה יותר מהקאבס, הפער לא משתווה לפער של קליבלנד ממעצמות המערב למשל. הם לא יוכלו לנצח את קליבלנד אם שני כוכביהם לא יצליחו להופיע בכל משחק ומשחק, ויפיקו מעצמם מספיק בכדי להתעלות על לברון והקאבלירס. אם הם לא יצליחו להתגבר על "אפקט הדוב הגדול" הם ימצאו את העונה הטובה ביותר בהיסטוריית המועדון נזרקת לפח כמו העיתון של אתמול.

את הכלים לנצח את הסדרה הזו, אין ספק שיש להם. אם הרבה שחקנים שמסוגלים לנסות לשמור את לברון, שני גארדים מצוינים שיכולים לגרום לבעית מצ'אפ בצד השני, סנטר גבוה שיכול לחגוג על המחסור בסנטימטרים בצד השני ואפילו ספסל מהמשובחים בליגה, אין סיבה שהראפטורס לא יעשו זאת. בנוסף, הקאבלירס מגיעה אחרי סדרה אינטנסיבית מול אינדיאנה שנגמרה רק לפני יומיים. היא מגיעה חבולה ועייפה מסדרה אינטנבסיבית על גבול האלימה (כן, לאנס. מן הסתם אני מדבר עליך ואליך).

האם?

היום, לפחות, כן. הראפטורס ב-9. 

5:30 גולדן סטייט ווריורס (2) – ניו אורלינס פליקאנס (6) – גולדן סטייט מובילה 0-1.

שני דברים מאוד חזקים שמשפיעים על האדם, נפשו, וזיכרונו, הם זמן ושגרה. גם האירוע החמור ביותר ירשם בסוף בספרי ההיסטוריה בעיקר עם פרטיו היבשים, ואחרי 40 שנה יהיו מעטים שיצליחו לבכות על האהוב שמת כפי שבכו ביום הראשון ללכתו.

כיצד מצליחים להתגבר על הדברים הנוראים והטראומטיים שתוקפים אותנו? כיצד עוברים הלאה וממשיכים בחיים? בשלב מסוים – כשכמובן שככל שהאירוע עצוב יותר או קרוב יותר אליך באופן אישי לוקח לשלב הזה יותר זמן להגיע – נכנסים לשגרת החיים. "ממשיכים בחיים". החיים סוחפים אותנו איתם, ואנו מרפים מהאירועים העצובים, הקשים ואף מאלו השמחים וממשיכים בשגרה.

אני כותב את הדברים האלו משתי סיבות; ראשית, בכדי לנצל את הימים האחרונים שבהם השגרה עדיין לא סחפה אותנו לגמרי, בכדי להתעמק באירוע העצוב שאירע בנחל צפית. שנית, בכלל שהשגרה מאוד רלוונטית למה שקרה בסדרה הזו.

משהו במשחק הראשון, בניצחון השגרתי כמעט של גולדן סטייט, השכיח בהרבה מאיתנו את ההופעה המרשימה של הפליקאנס בסיבוב הראשון. משהו בקלות, בשגרתיות שאליה אנחנו רגילים כבר 3 שנים מהניצחונות של הווריורס – אפילו כשקארי לא נמצא – השכיח מאיתנו את היכולת המצוינת של הקבוצה של אלווין ג'נטרי בסיבוב הראשון.

הקישור השני הוא דווקא לצד של הווריורס. כל כך התרגלנו לווריורס ללא סטף קארי, שיכול להיות ששכחנו למה הקבוצה הזו, עם הרכז, מסוגלת לעשות. גם אם הזיכרון הרחוק יודע וזוכר למה הקבוצה מסוגלת, הרי שהזיכרון האינסטינקטיבי זוכר את הקבוצה ללא קארי, במיוחד לאלו שצופים בכל משחקיה של הווריורס. אז רק תזכורת, שהווריורס נמצאת במאזן של 10-41 עם קארי, לעומת 15-21 (כולל פלייאוף) בלעדיו. סיפור אחר לגמרי. היום הוא צפוי לחזור, ואם הוא יחזור בכושר שאנו רגילים לראות ממנו, הניצחון הקליל של הווריורס מהמשחק הקודם עלול להיראות כהמשך הרצוי לסדרה בעבור מולי.

מבחינת מצ'אפ, נראה לי שבקו האחורי של הפליקאנס אפילו לא תמונה הבעיה. בעוד שרונדו והולידיי יתקשו עם קארי ות'ומפסון, אין לי מושג איך הפליקאנס יתמודדו עם קווין דוראנט. במשחק הראשון "דוראנטולה" שמר על רוגע יחסית עם 26 נק' ו-13 כדורים חוזרים, אך אני צופה התפוצצות שלו הלילה.

דווקא בחזרה של קארי – שיהיה כנראה תחת הגבלת דקות רצינית – אני צופה התפוצצות של דוראנט, שתספיק רק בקושי לניצחון. ווריורס בחד ספרתי.